אות מאבשלום - יומן קריאה 

כאשר לקחתי לידי את הספר "אות מאבשלום" , נמלאתי ציפיה לקראת הסיפור ההסטורי שלפני. אני אוהבת שתמונות השחור-לבן מקבלות חיים וצבע. לא היה לי מושג שבתוך זמן לא רב, העבר יפלוש להווה שלי. וכך בעודי קוראת על מלריה וכינין, ויישוב יהודי במאבק, נאבק האיש שלי הפרטי במיטת בית החולים לידי במלריה דור 2010, אותה קדחת, אותה עקיצת יתוש, אז וגם היום. מאז החלים ושב לאיתנו ואני נותרתי עם לא מעט שאלות לגבי הספר המדובר.

למעלה מחמישים שנה לאחר מותו, באה רוחו של הגיבור המיתולוגי, אבשלום פיינברג, אצל מיטת חוליו של אחיינו, אבשלום. אבשלום שוהם, שנפצע קשה בראשו בתאונת אימונים בצבא שלוש וחצי שנים קודם לכן, נקרא על שם דודו זה הבא לאוספו אל שמיים. אך בטרם יעזוב את העולם הזה יוצאים השניים למסע בזמן, בעקבות חייו ומותו של הדוד.

אל רוחותיהם של שני האבשלומים המרפרפות סביב סיפור הליבה ההסטורי, מצטרפת אלמה באך, גרפולוגית רווקה המנתחת כתבי יד לפרנסתה ומגישה תוכנית רדיו להנאתה. היא מקבלת לידיה בדרך מסתורית כתב יד של גבר מרשים ויוצאת להתחקות אחר מקורו של הכתוב. בתוך כך חושפת אלמה עוד מן העלילה ההסטורית, נוסעת בעולם, תרה אחר האחד שלמעשה ממתין לה כאן בתל אביב כל אותו הזמן.

במרכז הספר, בין שני סיפורי המסגרת, נפרשת לפנינו ההסטוריה המשפחתית של בית פיינברג ואהרונסון, בין ראשון לזכרון, בין יפו לחדרה, היא משתרגת נפרמת ומתאחה. ארוגים בה ההסטוריה של היישוב היהודי בארץ טרם הקמת המדינה בתקופת שלטון התורכים. סיפור הקמתה של מחתרת ניל"י על ידי אבשלום ואהרון אהרונסון, הפיצול ביישוב היהודי, הקנאה, ההקרבה וההסגרה.

דמויות מוכרות שבות וקמות לתחיה, תחת עטה של נאוה מקמל עתיר. בגב הספר אף יש הבטחה, גילויים חדשים שטרם נחשפו וחיבור מסקרן לימינו אנו.

אך עד מהרה מתברר לקורא כי החיבור של העבר המסעיר לתל אביב בת זמננו, הינו קלוש וטרחני. דמותה של אלמה סטריאוטיפית ומעצבנת וכלשעצמה אינה מקדמת את העלילה. גיבורי מחתרת ניל"י, סיפור חייהם ומותם, הם בפני עצמם חומר מספק לרומן רחב יריעה ומרתק ולא ברור מדוע חשה הסופרת צורך לייצר שני סיפורי מסגרת לזה המרכזי.

אינני בקיאה דיי בפרטים ההסטוריים ואין אני יודעת מן הספר מהם הגילויים עליהם רומזת הסופרת. מבחינתי, הגילוי ה גדול ביותר, שלא לאמר מעציב, היה שמחתרת ניל"י לא הצליחה לממש את המטרה שלשמה היא הוקמה. אבשלום ואהרון ביקשו ליצור קשר עם האנגלים ולהעביר אליהם ידיעות מודיעיניות על הטורקים בארץ. האיסוף בוצע במרץ על ידי חברי המחתרת אך העברת הידיעות ליעדן לא צלח. היישוב היהודי ידע על קיומה של המחתרת ורבים התנגדו לתפיסה לפיה בכדי לגרש את הטורקים יש לסייע לאנגלים, להחליף כובש בכובש. וכך הוסגרו חברי ניל"י על ידי אנשי היישוב מבלי שחוו תחושה של הישג, ומתו נבגדים הן על ידי האנגלים והן על ידי בני עמם.

העצב שמילא את ליבי במהלך הקריאה נבע גם מסיפור אהבתן של שתי האחיות לבית אהרונסון, רבקה ושרה, לאבשלום. החידה למי היה ליבו נתון נותרת בעינה ונדמה שהעלם הצעיר והכריזמטי תעתע בשתיהן והוליך את ליבן סחור סחור. הוא אהב את זו וגם את זו, ומעולם לא עשה את הבחירה. ושתיהן, אחיות, לא מימשו את אהבתן זו אליו. רבקה נסעה אל מעבר לים עד יעבור זעם הטורקים בארץ, ומאז לא ראתה אותו שוב מעולם. שרה, הקריבה עצמה על מזבח האהבה, אהבת הארץ ואהבת אישה לגבר שלא היה מסוגל להעניק לה את מה שהגיע לה.

הסיפור כמדומה סיפורו של אבשלום, דמות חזקה השורה על כל מי שנקרה בדרכו, משפיע הוא על סביבותיו. יצירתי יוצר ויצרי, כותב שירה, מכתבי אהבה, חכם וחד, עשוי ללא חת. הסופרת משרטטת את דמותו למן ינקותו ועד בחרותו, בית הוריו, יחסיו עם אביו ואימו, דודותיו, חבריו מכריו. אך כל כמה שידובר באבשלום, כך מתבהר כי הגיבורה האמיתית היא שרה. לא בכדי קראה דבורה עומר לספרה "שרה גיבורת ניל"י". מי מבני דורי לא קרא את הספר הזה בנעוריו. עד היום, שלושים שנה אחרי שקראתיו, חוזר אלי תאור עינוייה של שרה על ידי התורכים, הליכתה יחפה ברחובות זכרון יעקב, גבורתה. אישיותה החזקה, ליבה השבור, מסירותה ונאמנותה, ההקרבה שהיתה חלק מחייה, אומץ ליבה, הם השורים בספר ומשאירים חותמם על הקורא. גם אם הכזיב אותה אהובה, היא מזדקפת איתנה.

"אות מאבשלום" מאת נאווה מקמל-עתיר, בהוצאת ידיעות אחרונות, 2009. 527 עמודים.